החלטת רשם ההוצל"פ בעניין הוצאות רפואיות חריגות

לפניי התנגדות החייב לביצוע הגדלת חוב בתיק מזונות, בגין "הוצאות רפואיות חריגות", אשר הנה במהותה טענת "פרעתי", לפי סעיף 19 ל חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1969.

בתיק מבוצע פסק דינו כל כב' השופט איתי כץ מיום 30.8.10, אשר קבע חיוב מזונות לקטינים, והסדיר גם את נשיאת הצדדים בהוצאות הבריאות החריגות העתידיות של הקטינים.   כך, סעיף  (ו) לפסק הדין קובע כי על החייב לשאת: "במחצית הוצאות הבריאות החריגות של הקטינות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים לרבות הוצאות ריפוי שיניים, טיפול אורתודנטי (לפי תעריף הקופה הרלבנטית) ומשקפיים/ עדשות מגע". סעיף קטן ז קובע כי: "ההוצאות יתואמו בין הצדדים למעט במקרים רפואיים דחופים שאינם מאפשרים תיאום שכזה". סעיף קטן (ח) קובע כי: "במקרה של מחלוקת לגבי נחיצות הטיפולים הרפואיים או איכות הטיפול הנדרשת, יפעלו הצדדים בהתאם להוראת רופא המשפחה או רופא מקצועי לפי העניין"; וסעיף קטן (ט') קובע כי : החייב יבצע תשלום בתוך 30 ימים מיום שנתבקש לעשות כן וכנגד קבלות. סכומים שלא יידרשו בכתב בתוך 90 ימים ממועד הוצאתם, לא ניתן יהא לתבעם " (ההדגשות אינן במקור).

החוב בתיק כיום עומד, נכון להיום, על סך 20,840 ש"ח.

ביום 13.12.10 הגישה הזוכה בקשה להגדלת חוב עקב הוצאות שהוציאה עבור הקטינות כלהלן:

בגין משקפי ראייה לילדה: הוצאה מיום 24.10.10 חלקו של החייב בהוצאה 625 ש"ח, הוצגה קבלה.

בגין רופא קרדיולוג לילדה: הוצאה מיום 28.10.10 חלקו של החייב בהוצאה 480 ש"ח, הוצגה קבלה.

בגין ניתוח קרדיולוגי לילדה: הוצאה מיום 25.11.10 חלקו של החייב בהוצאה 1,020.5 ש"ח, הוצגה קבלה.

סך הכל, התבקשה הגדלת חוב בסך 2,125.5 ש"ח.

ביום 6.1.11 הגיש החייב בקשה בטענת "פרעתי" בה התנגד, באמצעות ב"כ, לביצוע ההגדלה המבוקשת, בטענה, בתמצית, כי ההוצאות לא תואמו עמו עובר להוצאתן, וכי לא נתנה לו ההזדמנות לבחון האם כל הוצאה היא הכרחית או נחוצה.  עוד טען, כי לא הוצגו בפניו קבלות או חשבוניות ודרישה בכתב, ועל כן, עתר החייב לדחות הבקשה ולהשית על הזוכה הוצאות משפט ל"דוגמא".

ביום 18.7.11 התקיים לפניי דיון בבקשה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מדבריהם לפניי, הריני ליתן החלטתי זו:

ראשית אידרש לטענת ההתיישנות שמעלה החייב. החייב טוען בתמצית, כי ההוצאות אינן בנות-תביעה משום שלא הוגשו ע"י הזוכה לפירעון במועד. דין הטענה להידחות. אכן, לפי סעיף קטן ח' לפסק הדין, "הוצאות שלא יתבעו תוך 90 ימים בכתב, לא ניתן יהא לתובען". ואולם, במקרה דנן, חישוב מניין הימים לפי ההוצאה המוקדמת, מעלה כי תאריך ההתיישנות הוא, לכל המאוחר, רק ביום 24.1.11; מכיוון שהזוכה הגישה עתירתה לגביית הוצאות, בכתב, עוד ביום 13.12.10, הרי שעמדה במועד הנקוב בפסק הדין ובתנאים הפורמאליים לתביעת ההוצאות החריגות. לפיכך, דין טענה זו שהעלה החייב להידחות נוכח היותה משוללת כל יסוד.

הוצאת המשקפיים עבור הקטינה, אשר גובתה בקבלה, הנה הוצאה חריגה מוכרת, אשר צוינה במפורש בסעיף קטן ו' לפסק הדין המצוטט לעיל, לכן אין יסוד להתנגדות החייב להוצאה זו והיא נדחית. מעבר לדרוש אציין, כי התברר לפניי כי הקטינה מרכיבה משקפיים כבר מגיל שנה וחצי וכי בשלוש השנים האחרונות עובר להחלפה, לא נרכשו עבורה משקפי ראייה חדשים ומתאימים לפי צרכיה. לכן, בנסיבות אלו, התנגדות החייב הנה יותר מתמוהה, ומעוררת ספק רב ותהיות, בנוגע לכנות התנגדותו ובנוגע לתום לבו, בעצם העלאת ההתנגדות.

לגבי הוצאות הייעוץ הקרדיולוגי והניתוח אותו נאלצה לעבור הילדה: לא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר בהוצאות חריגות שאינן נכללות בביטוח הרפואי השוטף, שהרי הזוכה הציגה קבלות ואישורים לכך מבית החולים ומן הקופה. התברר לפניי, כי הילדה קרסה בבית ספרה על רקע בעיה בלבה, ו - 3 רופאים מקצועיים, אשר בדקו אותה, המליצו לנתחה על אתר. לכן, הוכח לפניי, במידת ההוכחה הנדרשת, כי הטיפול היה דחוף, נחוץ והכרחי. בהתאם לכך, הריני לקבוע, כי הזוכה פעלה בהתאם לאמור בסעיף קטן ח' לפסק הדין, אשר מורה, בין היתר, כי הכרעה בנחיצות הטיפול הנדרש או איכותו תיעשה לפי "הוראת רופא מקצועי", ולכן, ההוצאה, הוצאה כדין. טענות החייב לאי יידועו אינן רלבנטיות, אפוא. ברם, גם בסוגיה זו, התברר לפניי כי החייב לא דייק. שהרי, ידעו, הוא ובני משפחתו, כל העת ובזמן אמת, על מצבה של הקטינה ועל הבירור הרפואי החריג אותו היא עוברת בבית החולים, וזאת באמצעות בנם המשותף הבגיר של הצדדים.

משכך, אין כל יסוד בטענות החייב והתנגדותו להגדלת החוב, אשר הוגשה ונדונה כטענת "פרעתי", נדחית.

עתה אידרש לסוגיית הוצאות המשפט, שהרי החייב עתר לחיוב הזוכה בהוצאות משפט גבוהות "לדוגמא". סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, קובע כי באם נדחות טענות  החייב במסגרת טענת פרעתי, רשאי הרשם להשית על החייב "הוצאות מיוחדות", אם ימצא כי לא היה יסוד לטענותיו. באחת הפרשות ציינתי כי: "סעיף זה, תכליתו הולמת את אחת מתכליותיו החשובות של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז -  1969, בעת הזו, והיא ייעול האכיפה והגבייה. לא למיותר לציין כי תכלית זו קיבלה משנה תוקף לאחר תיקון 29 לחוק, על מכלול השינויים המוסדיים שחולל, ומנגנוני הגבייה והאכיפה אשר נקבעו בו (עיין והשווה: פבלו לרנר, האכיפה העקיפה בהוצאה לפועל (על הרפורמה בחוק ועל שינויים רצויים), מחקרי משפט כו, התשע"א - 2010, 943, פרק ד'). הוראת סעיף 19(ג) הנ"ל משמיעה לנו כי חיובים פסוקים יש לקיים, וכי הזוכה זכאי למימוש וביצוע יעיל ואפקטיבי של פסק הדין בו הוא אוחז כדין, ללא עיכובים מיותרים. כאשר, באם מתברר, כי החייב נקט בהליכי סרק כדי לסכל  או למצער, לעכב את ביצוע פסק הדין, עלול הוא להיות מחוייב בהוצאות "מיוחדות", כך כלשון המחוקק. לטעמי, לא בכדי נקט המחוקק במונח "הוצאות מיוחדות", ביטוי זה הנו יוצא דופן, במארג החקיקה האזרחית (בכל הנוגע להוצאות משפט), אשר שומה על רשמי ההוצאה לפועל לצקת בו תוכן ממשי, במקרים המתאימים ולאחר שקלא וטרייא, הן להגשמת התכלית הפרטנית להגנת אינטרס הזוכה, והן להגשמת התכלית הכללית הרחבה, להגשמת אינטרס מערכת המשפט במדינה דמקורטית מודרנית, בה פסקי דין סופיים יש לבצע ביעילות."

וחזרה לענייננו:  במקרה דנן, טענות החייב לא היה בהן ממש, והתרשמתי כי הן הועלו בחוסר תום לב מצדו, רק על מנת, להקשות ולסכל את ביצוע פסק דין המזונות אשר מבוצע בתיק זה.

לפיכך, ולאור כל האמור במצטבר, ולאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, הריני לקבוע כלהלן:

1. הגדלת החוב אשר הגישה הזוכה ביום 13.12.10 מתקבלת בזאת. המזכירות תבצע ההגדלה, ותעדכן גובה החוב בתיק בהתאם, לפי תאריכי הערך של הוצאת ההוצאות בפועל.